לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי לצייר או לייצור אבל יודעת שמאז ומעולם זה היה אצלי אי של ריפוי , שאני יוצרת מציירת , יוצרת תכשיטים או כותבת או כל סוג של אמנות אני מרשה לפצעים שלי להיות נוכחים ולהוציא אותם לאור.
בזמן יצירה אין אפשרות אחרת חוץ מלהיות נוכח ובאמת לגעת בנימי הלב, אחרת יוצא זיוף וכשזה לא אמיתי אצלי, זה גם לא מגיע לאחרים.
זו כנראה הסיבה שהמון שנים ציירתי למגירה לא חשפתי אף ציור פחדתי " שייראו לי" שהפצעים שלי יהיו חשופים באור.
לפעמים דווקא המקום הזה יוצר כאוס פנימי , כל אמן צייר, צלם מוזיקאי כולנו זקוקים להכרה , לנראות של היצירה שלנו להערכה לדעת שהציור שלי נוגע איפשהו בלב של עוד אנשים, לייצור הזדהות מצד אחד ומצד שני דווקא בגלל החשיפה הזו, ההוצאה של הקרביים החוצה אנחנו זקוקים לאיזה "שריון" חיצוני שיגן עלינו.
כמו חיה פצועה שכל כך מפחדת שייגעו לה בפצעים אז היא תוקפת, מטרפדת עושה הכול בשביל שלא ייגעו , הולכת על בטוח על אנשים שלא יירדו לעומקים ( כי אלו ממש מפחידים ) ומצד שני היא כל כך זקוקה לשנייה למגע, לחמלה לריפוי.
אז אמנות או נמות, כי אמנות ויצירה נתנו לי כל החיים אי של שפיות, בריחה התנתקות ומצד שני גם נוכחות גדולה ומלאות.
יצירה מגיעה רק שאני מחוברת עמוק לחיים בנוכחות מלאה, מחוברת לאהבה לשמחה ויחד עם זה גם לעצב ולכאב שמחוברים לרגשות בלי לפחד ( וזה יכול להפחיד מאוד , מאוד מאוד...) זה לא משנה אם זה כתיבה , ציור או יצירת תכשיט חדש זה בא בגלים כמו הים לפעמם הוא גועש ועפים בראש מלא רעיונות חדשים, לפעמים יש דממה כזו שמפחידה האם אי פעם תחזור היצירה.
לפעמים דחפתי ואני דוחפת את עצמי לקצוות לחפש קצת השראה, לפעמים בדיוק ההפך דווקא מהשקט היא באה, מה שבטוח שחיים בלי יצירה , יצירתיות ותשוקה הם סוג של למות.